"אמר רבי יצחק, הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין. וסימניך שולחן בצפון ומנורה בדרום. ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר. שנאמר: אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד." (מסכת בבא בתרא, דף כה, עמוד ב)
אי שם בתחילת נובמבר, בין ירח מלא של מרחשון, לראש חודש כסלו, יצאו הי דרומה אל הנגב, חבורה של כ40 גברים, צעירים וצעירים יותר למסע רגלי מפרך והרפתקני אל מעמקיו, נבכיו ומעוקיו הבלתי ידועים של מדבר פארן.
אז מה גורם לנו לנופף לשלום לאשה והילדים. לארוז תרמיל, מקל וזנב דג מלוח ולצאת להרפתקה שכזו – על כך ועוד בשורות הבאות.
נתחיל מהפרויקט עצמו – מדובר בחבורה עליזה שכזו, המתבססת על הגרעין הקשה של חברי הקיבוץ המתחדש בתנועת הקיבוץ המאוחד, וכאלה שהיו שם פעם. בוא נאמר – כאלה המחוברים בצורה כזו או אחרת לקיבוצים חולתה ולדפנה. יש להוסיף כי מדובר בפרויקט שהחל לפני שנים, ואם אתם אנשים של מספרים, אז מדובר בטיול ה15 עד כה. בנוסף נערכו מספר טיולים אבות וילדיהם על מנת לייצר זמן איכות, חוויות ליבה ואהבת הטבע גם אל הדור הצעיר, ככה שמדובר בחבורת טיילנים רציניים ביותר. בין היתר הביא אותנו כוחה של הקבוצה אל פינותיו היותר נידחות של הנגב, כאלה שגם מדריך טיולים נלהב כמוני, לא מגיע אליהם לעיתים מזומנות, או יותר נכון אף פעם. שם הקוד: מפה 17 , מרמז על חיבתי העזה למפה זו הנקראת: ערבה תיכונה ומזרח הנגב. הוא השם הבלתי רשמי של הדירקטוריון המנהל מפעל מרשים זה, ובמרחב הגאוגרפי התחום בין כביש הערבה לכביש 40 העובר במכתש רמון נערכו כמה וכמה טיולים שכאלה.
אז גם בטיול האחרון היינו שם. אמנם לאחר הפסקה של מספר טיולים, בהם ביקרנו גם במפות אחרות – אך מפה 17, היא כמו אהובתך משכבר הימים, תמיד מחכה בזרועות פתוחות, ואף פעם לא שואלת מתי אתה חוזר? או איפה היית?
חדל קשקשת, יאללה לטיול עצמו. יום חמישי, שעה 7:00 בבוקר טאצ' דאון בקילומטר ה101 על כביש הערבה- כושי רימון , אך זה הקיץ משנתו, אך לא טרח לצאת מהחושה. ואנחנו מוציאים את האף מהאוטובוס, ואת החומוס והפסטרמה מהצידנית ומתחילים להתארגן להליכה. חיבוקים, איפה היית? כנעני, יש קפה? איפה מעמיסים ציוד? ואחרי שנענו כל התהיות, רוקנו הפינג'אנים והועמסו התיקים יצאנו לדרך. משימת היום הראשון – הכרות דרך הרגליים עם רכס תלם עשת המתנשא באגפו הדרומי של נחל פארן, ו"דקירת" מספר נקודות תצפית מרהיבות. התחלנו מגבעת בוהר הידועה גם כ"חרג'וק", כאשר הנמרצים שביננו מרביצים פיסטון של בוקר. משם התפתל לו השביל אל עבר הרי רבד הנישאים (356 מ' מעל פני הים), שם ישבנו גם עמדנו עם קפה, ומאפה נפעמים אל מול הנוף המרשים של צוקי חדוד התוחמים את נחל פארן מצידו הצפוני. ירידה תלולה אל נחל עשת הבהירה לנו כי יש צורך דחוף בצל. למרות שפע עצי השיטה שבנחל, אף לא אחד מהם שכנע אותי בצלילותו – וזאת יודע כל מטייל מדברי – "אחסן ד'ל מן חג'אר, מן ד'ל מן סג'אר" או בתרגום חופשי לעברית – טוב הצל של האבן, מצילו של העץ. אז נתנו לקלי הרגליים להוביל, והם שרק מעניין אותם ללכת מבלי להסתכל במפה, הביאו אותנו אחר כבוד אל מחשוף סלע בהיר בפתחו של עמק דממה – שם מדהים למקום מדהים. ושם כניצולי הטיטאניק עת עלו לסירת ההצלה, קיררנו את מוחותינו הקודחים במעט מים חמימים מהתרמיל, מנוחת צהריים וחזרנו אל דרך המלך. או יותר נכון אל השביל. האתגר האחרון להיום – העפלה אל כיפת פארן. עוד מקום יפה בנגב שאליו כבר בטח לא אשוב יותר, אך התצפית משם, בהחלט משובבת נפש, בעיקר אם יש לך תפוז בתרמיל. מכאן ועד סופו של היום, רק ירידה אל מפגש הנחלים ציחור ופארן, שם מחכה לנו נאמן, גיא זהבי עם כלבתו עגלה מלאה כל טוב וצידנית מלאה קולה זירו צוננת לגברים, או סתם בירה לילדים.
מחנה לילה במדבר הוא ענין מהנה, אך לא פשוט מהבחינה הלוגיסטית. למען הדורות הבאים, ולנוחותי שלי אתמצת זאת במספר כללי אצבע:
- כל מי שרוצה ילך עכשיו ויקים את האוהל שלו. אוהל יוצר ודאות, ועל כן כולם אצים רצים לממש את זכותם הטבעית לחתיכת נדל"ן גם במדבר. או כמו התשובה הציונית לכל אתגר – " עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל".
- למה אין גולדסטאר? תראה את הבנאדם, הלך כמעט 20 ק"מ במדבר, הוא בפא@#ק$^נג נו וואר, והרגע קיבל בקבוק בירה קפוא, ישר מהצידנית ליד – אבל מה? לא מרוצה, למה הוא שותה רק גולדסטאר. אז תגיד תודה שאתה גבר, ותשתה קולה זירו.
- מרגיש בבית – שיגישו לי. אז כן, יש גם כאלה שחונכו באוירה מזרחית (בלי לפגוע באף אחד כמובן) מתיישבים ליד המדורה מלהגים וממתינים למן או השליו שייפול מהשמיים. מה שהם כנראה לא יודעים שכל הנתחים המובחרים של עוף השמיים וחיית השדה מבותרים, נצלים ונבלעים ע"י חיית האדם העומדת על המנגל. הרי לכם עצלנים.
- מה עם מקלחות? יש את אלה שמגיעים בפעם הראשונה, וחושבים שהמים פה, זורמים ישירות ממעיינות הדן. סגור את הברז בנאדם! יש פה כולה 200 ליטר ל40 איש ל24 שעות. ולא, זה לא הרבה. ואת המקלחת – תעשה בגב מחר.
- כנעני – יש שמן זית? קריאה קבועה בזמן הכנת ארוחת הערב. ניתן להחליף את השמן במלח, או שום או צ'ילי מתוק. פתח ת'עניים – הכל באותו ארגז שעל השולחן, ואל תהיה עצלן. בבחינת יגעת ומצאת – תאמין.
- התחייבות לשבעה סוגי סלטים בפס הקר – פיתוח יחסית חדש, עם התעוררות המודעות לתזונה צמחונית ועשירה בסיבים תזונתיים. מבחינתי החלק הטוב של ארוחת הערב, ולא, אני עדין לא צמחוני. חציל בלאדי, טחינה אסלית, סלט סלק אדמה, וכרובית בניחוח סצ'ואן הם רק כמה דוגמאות לשפע המיוצר במחלקה זו.
- שוטפים כלים המתנדבים. זו בעיה שעדין לא נפתרה בצורה מיטבית, והאמת? למי בא לשטוף כלים בשטח, הרי מזה ברחנו מהבית. אבל כמו הקדוש ברוך הוא, שמופיע כשצריך אותו, גם אורן פוקס בסוף מתנדב ושוטף עם כל הלב – אוהב אותך אורן.
יאללה, נגמר הערב, כוסית ויסקי, כוס תה, שטרודל של אסתי פיפי ולישון. ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון.
מתעוררים במדבר – רק בשביל האור הראשון הזה שווה להגיע עד הלום. עשן מדורה, קפה על גחלים וזבוב טורדני שבסופו של דבר מוציא אותך מהשק"ש. אז אחרי שלוש-ארבע סיגריות מניעים את היום. ארגז א. בוקר על השולחן לנשיאה בתרמילים ומילוי מים לכל מי שלא עשה זאת אתמול איך שהגענו – ועל כך נרשמת לך הערה בתיק האישי. חיסול מחנה, משתדלים עד לרמת הבדל, איסוף "המתפנים" המאחרים לקום והופ היינו כאן. מסלול היום השני ייקח אותנו דרך ערוצו הרחב של נחל פארן, קניון ורדית הקצר והתלול, אל רמת ברק והר כיפה. הליכת בוקר נמרצת בערוצו של הגדול בנחלי הנגב, נחל פארן ממחישה כמה עוצמה אצורה כאן בינות לסלעים. בזרימות שיא שטפוניות שנמדדו כאן בשנות ה70 עברו בנחל 1150 קוב/שניה. אמנם שיא זה נשבר פעמיים מאז גם בנחל צין ב2010 וגם בנחל ניצנה (השיא הנכחי עומד על 1420 קוב/שניה שנמדד ב 2014), אבל עדין מדובר בכמות מרשימה ביותר, אם חושבים על כך שבאמזונס זורמים באופן קבוע 8000 קוב/שניה. בהחלט זרימה רצינית ביותר. לצפוניים שביננו אומר כי הספיקה הממוצעת במעיינות הדן עומדת על 8 קוב/שניה, אך זה כבר מזמן לא קרה, וכרגע אפילו זרימה של 3-4 קוב/שניה תתקבל בברכה. אז אחרי כ5 ק"מ חשופים לשמש, אנחנו כבר בקטע של לתפוס איזה צל, וכרגיל – "אחסן ד'ל מן חג'אר, מן ד'ל מן סג'אר" .
אז נחים בפתחו של הקניון הוורדרד של נחל ורדית ומחכים לאחרונים שהחליטו לעצור בצל הראשון שמצאו, והחליטו להמרות את פי המדריך. סלחתי להם, מסכנים שכמותם.. לצער כולנו השיטפון שהיה אמור למלא את הגבים איחר בשבוע, למרות שקבענו איתו. ככה שרטובים לא יצאנו, אבל הרבה צל, סולמות ומעברים אתגריים היו גם היו, אתנחתא קרירה באמצע השרב. עולים לרמת ברק, ועוברים לניווט על פי מפה, ללא שבילים מסומנים (מקווה שלא קורא את זה איזה פקח) ומתקדמים בניחותא בעליה לכיוון הר כיפה, שלא הר ממש הוא, למרות שמו המבטיח, כי אם עוד גבעה, אחת מיני רבות באיזור. והערב – בתפריט ערב הפוייקה – המפורסם, בו מיטב מוחות מכל תחומי ההייטק והאקדמיה ינסו להרשים את חבר השופטים והסועדים בפולקע של עוף, או ארטישוק ירושלמי בנוסח קדירה כלשהיא.
מתארגנים, אוהלים, בירה, מדורה וכל זה. תפקידי בכח – יצירת המטבח שיאפשר לצוותים הנבחרים לממש את זכותם ההיסטורית: לבשל גדי בחלב אימו, כפי שנהגו אבותינו לפני שקיבלו את התורה, איפשהוא מערבה מכאן. בין המנות הנצורות בליבנו – פלפל ממולא בנוסח דפנאי של זהר סדן, אמנון רווה עם תבשיל עוף בניחוח של בית, מרק הבית ללא הקרוטונים של כיתת תמר (מחולתה), הבוררים עם המתכון הידוע – רק ללא הקפסולה, אייל וגלעד עם מג'דרה – ענייני אורז שברומו של עולם תמיד גורמים לאייל להתווכח משום מה, וגולת הכותרת מבחינתי – סופריטו עוף וארטישוק ירושלמי – נוסח עזורה של עבדכם הלא נאמן. יצא מדהים. בהחלט ארוחה מדברית בסטנדרט גבוה מאוד, בה אף לא אחד נשאר רעב, ולא בגלל שהוא אכל הרבה לחם. מרימים כוסית קידוש, פרשת חיי שרה, אז נזכרים גם בחברון ואברהם אבינו הראשון שהשקיע בנדל"ן למטרות קבורה, ומאז כולנו אחריו. ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.
גם הבוקר התעוררנו, איזה כיף, גם היום זרחה השמש, מדהים מה שהיא מוכנה לעשות בשבילנו. אורזים וכל הנ"ל ויוצאים. נחל עשוש הוא הנחל "החותך" את הר כיפה ולמי שיש שמוכן לעלות לתצפית, זו חוויה פשוט מדהימה. יורדים אל נחל רעים, עליו שמעתי זמן קצר לפני הטיול, השביל לא מסומן והמסלול מאתגר, ועוד נשוב לבחון את גביו המלאים. היום הזה רובו בירידה חזרה אל הערבה. גולת הכותרת – נחל ברק הקניוני, הסולמות והגבים שבו, שגם כאן איחרו בשבוע והגיעו אחרי שכבר עזבנו. שמחת עניים מצאנו בטבילה בגב דלוח משהו, שנשאר כאן מהמילוי האחרון, לך תדע מתי זה היה. אך חלקו הארוך של היום עדין לפנינו – זו היא היציאה מערוץ הנחל אל נקודת הסיום, בואכה כביש 90 והאוטובוס של חוסני הממתין בדריכות ומת כבר לעוף הביתה. אך שעתיים אחרי גם את זאת צלחנו והרינו כאן, בריאים בגופינו ושלמים בנפשנו כדי לספר.
ולסיום, ובלי סרקזם, ולמרות העייפות המצטברת, צריבת השמש והשלפוחיות ברגליים. מדובר באחד מהפרוייקטים המשמעותיים בחיי, גם המקצועיים וגם האזרחיים. זו באמת חוויה קסום של אנשים יקרים ומרחב גאוגרפי שנפגשים לפרק זמן קצר, ואז נוצר כאן קסם, וזה בהחלט לא מובן מאליו.
אהבתם, מוזמנים להירשם, ובפוסט הקרוב, כבר תקבלו התראה מיידית, ותדעו הכל לפני כולם.
חשוב: יש לאשר הרשמה בכתובת המייל שרשמת, יתכן ותמצא אותי בספאם, או בעדכונים.
ואו, איזה פוסט מעולה. קראתי בשקיקה והתחברתי לכל מילה (חוץ מהסיגריות, אבל איש איש וטעמו וגו). תענוג לקרוא אותך, כפי שתענוג לטייל איתך. אינשאללה במחוזותינו בקרוב אמן.