כן, בוודאי זיהיתם שעשיתי פה איזה פראפרזה על ספרו של הרוקי מורקמי – "על מה אני מדבר שאני מדבר על ריצה". שגם הוא דרך אגב פראפרזה על ספרו של ריימונד קארבר – "על מה אנחנו מדברים שאנחנו מדברים על אהבה". מקווה שתסלחו לי על חוסר המקוריות. בכל אופן, לפני ההקדמה ואחרי המחוות הספרותיות – אספר לכם שהפוסט הנ"ל מוקדש לשחייה. או יותר נכון, לאהבתי לשחייה. אהבה שבוודאי התפתחה לה באותם 9 חודשים בהם שחיתי במי השפיר החמימים בבטן אימי, ואם לא שם , אז בוודאי בימי הבריכה העליזים ב"קדושתא" (היא חולתה בפי החוזרים בשאלה, או בתשובה). שם היו מחליפים את המים פעמיים בעונה, רק אחרי שהיו הופכים ירוקים כאבן אזמרגד, ואפילו צפרדעים מנוסות דוגמת העגולשון-שחור גחון היו יוצאות החוצה, עם הלשון בחוץ ומבקשות מהמציל הנשמה.
בכל מקרה, הבנתם, אני אוהב לשחות. ומכאן, רשמים בעקבות השתתפותי במשחי מים פתוחים, המתקיימים כל שנה בסוף הקיץ בים התיכון. באמירה: מים פתוחים הכוונה כל מקור מים שאינו בריכה. גם אם יצא לך לשחות בצליחת הכנרת, מדובר למעשה במשחה מים פתוחים. מכאן העניין מתחיל להיות מורכב יותר. יש כאלה ששוחים מרחקים אולטרא ארוכים – כגון אותה שחיינית ששחתה מקובה למיאמי-פלורידה : דיאנה ניאד. או שוחים קילומטר במים בטמפרטורת קיפאון בקוטב הצפוני דוגמת לואיס פאג'. אני עדין לא שם, ורק נהנה עד כמה שאפשר משחיה נטולת קירות ורצפה של בריכה. יש את אלה שלא נוגעים בסירה כדי לנוח. ויש את אלה שמסליקים תמר בחריץ של העכוז כדי לאכלו בשעות דחק, עת רמות הסוכר ירדו אל מתחת לקו השחור. גם בזה עדין לא התנסתי, אבל מי יודע.. תמיד יש לאן לשאוף.
החוף. כי לכל ים צריך להיכנס מאיפשהוא. ההתכנסות על החוף במשחים שכאלה מתרחשת בשעות הבוקר המוקדמות. עוד בטרם יפציעו בך מחשבות חרטה – על למה לעזאזל אני צריך את כל זה, ובטרם השמש קופחת את קרניה. טרוטי עניים ומלאי עזוז מהבננה שאכלו ממש הרגע, מתייצבים השחיינים הגיבורים להרשמות ולחימום אחרון. החוף היפה ביותר בו יצא לי להשתתף במשחה, הוא החוף של מעגן מיכאל, משם זינקנו לשחייה להקפת האיים. השמש זרחה, חבצלות החוף הרימו ראשם ואנחנו חיכינו שיגמרו את כל ההתארגנות, ימצאו את התחמושת של אקדח ההזנקה, ושנצא כבר.
והנה, הגיע הרגע, אין ברירה רצים אל הגלים. דילוג, דילוג וקפיצת ראש על הגל השלישי. כמו אצל אבישי בבריכה. עכשיו זה מתחיל. ניסיון העבר לימד אותי שחצי השעה הראשונה של כל משחה, מוקדשת לחימום. אין מה לעשות נגד זה – לגוף קצב משלו. סגנון השחייה הוא כמעט אך ורק חתירה, עם מספר תנועות בסגנון חזה כדי לוודא שאתה מתקדם לאן שאתה חושב שאתה מתקדם, ושלא חלילה, חרגת, ויצאת במבצע נועז לתקוף את אסדת הקידוח של תמר 3. כי כאן שלא כמו בבריכה אין קו שחור על הרצפה, ואין קיר כל 25 מטר שאומר לך להסתובב. אז איך מנווטים בים? מסתכלים קדימה. כדי להבין איך זה מתבצע, שכב על הרצפה, ותנסה\י לזהות עצם כלשהוא הנמצא במרחק 200-300 מטר ממך. רחוק נכון? עכשיו דמיין גלים ומים, ועל כן לא תמיד אפשר. ויש לחכות עד שתהיה על ראש הגל כדי להביט למרחק, ולנסות לזהות מצוף אדום או צהוב המתערסל לו בין גלי הים, משל היה משה במצב "דומם שטה". אם זיהית – מצבך טוב, המשך לכיוון המצוף. לא זיהית? עצור, והבט סביב עד שתזהה. חיפוש שחיינים אחרים במים, יעזור גם הוא. אין אף אחד? אז או שאתה ראשון, הרבה לפני כולם. או אחרון מאוד. או שפשוט התקדמת אל מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.
אחרי שהגוף נכנס לקצב, וכיוון השחייה ברור. אפשר להתרווח על מהירות שיוט מסויימת, וככה להמשיך. טכניקה ידועה במשחים שכאלה היא ה"דריפטינג". תפוס לך שחין ששוחה קצת יותר מהר ממך, ואם אפשר קבוצת שחיינים, "ושב" לו\להם על הרגליים. זה כמובן יעצבן אותם, אז תשתדל שלא למשוך להם בקצות האצבעות כל הזמן, יען כי בסוף תקבל בעיטה בפרצוף. "הימשכות" ע"י שחיין אחר או קבוצת שחיינים ששוחים בעקבותיהם, תחסוך עד 30% מהאנרגיה שתוציא במהלך המשחה, ובסופו של דבר, תביא אותך אל קו הסיום עם כוחות לספרינט אדיר בסגנון פרפר. ממש כמו שרואים בתחרויות האופניים, גם במים, יש יתרון לכוחה של הקבוצה, ואם מישהו מלפניך כבר "שבר" את הגל, אז יאללה- תפוס עליו טרמפ.
אני אוהב את המחשבות שלי. מניח שרוב האנשים ככה. הזמן בו אתה עם עצמך בין הגלים, ואחרי שנכנסת לכיוון הנכון – הוא אידיאלי למחשבות מדיטטיויות. קול פכפוך המים באוזניים נותן רקע. שיר כלשהוא שמתנגן לו בrepeat או ספירת תנועות בקצב השלוש (שלוש תנועות בין נשימה לנשימה) מלווים אותי לאורך השעה וחצי שאני במים. אהובות עלי במיוחד – הן מחשבות ה"למה אני צריך את הח@$%א הזה. או כמו שגם אמר זאת פעם ישוע המשיח ביוונית: The spirit indeed is willing, but the flesh is weak. אכן, תמיד יש את הרצון הזה באחורי המח להיכנע, למה לך? וחלק מההנאה שלי כאן היא בלשמוע את אותו הקול ולהמשיך. בבחינת "ואף על פי כן נע תנוע" . פתאום מגיע כאב מהכתפיים-שריר הדלתואיד שהחליט שהספיק לו, או שפתאום בלעתי מים. כמה מים… אחרי שעה ומחצה בים, אתה מרגיש כאילו הלשון שלך הפכה לנציב מלח סטייל אשת לוט. ואז עוד פעם חוזרים אל הקצב, לאט אבל בטוח, תנועה אחר תנועה עד למצוף הבא.
בית שחי. הוא איבר רגיש. בעיקר אחרי הרבה זמן של חיכוך – זאת אומרת שחיה בסביבה מלוחה למדי. אז כדי למנוע את "שריפת" העור הרגיש, אני מורח "שליכטא" נדיבה של קרם הגנה. המהדרין ילכו על ואזלין. כמובן שגם שאר חלקי הגוף מקבלים איזו מריחה, אבל בבית שחיי אני משקיע במיוחד. ש.ח.י מלשון שחיה? כנראה שלא, אבל מדובר בהצטרפות מקרים ושורשים מעניינת. ש.ח.י מלשון כיפוף – המקום בו מתכופפת הזרוע. במהלך 90 דקות של שחיה עשיתי בערך 5400 סיבובי ידיים, אז חשוב שיהיה שימון ושלא יכאב אחרי זה.
זה כיף. ככל שמתגברות בי השנים, גיליתי את אהבתי לספורט הסיבולת. למאמץ הגופני. אמנם מרתון עדין לא רצתי, ובספק אם ארוץ אי פעם. אך שחיה ,טיפוס הרים וטרקים ארוכים בהחלט "עושים לי את זה". התחושה שמתחילה לבצבץ לקראת סופו של המשחה, שהנה, אוטוטו זה נגמר היא משמחת ועצובה כאחד. משמחת כמובן כי זה סופו של מאמץ גופני בלתי רגיל. יש המשווים כל שעת שחיה ל3 שעות ריצה. נשמע לי קצת מוגזם, אבל תנו להנות מהספק. ועצובה למה? כי זהו נגמר. אחרי כל המאמץ הזה, הקימה המוקדמת בבוקר, שתיתי מים מלוחים וקיבלתי בעיטות באף, ומה נותר? תחושת ריקנות קלה. אותה אני ממלא בהרשמה אל המשחה הבא.
אסיים בחלום קטן בו החלטתי לשתף את קוראיי. ואם הגעת עד לכאן – כל הכבוד. אני רוצה לשחות עם תיירים לרוחבה של הכנרת. לעצמי כבר שחיתי מטבריה לעין גב וזה בהחלט לא קל, אך אפשרי. אך הפעם מדובר במשהו אחר. בא לי להיות מדריך תיירים שחיינים, או אם תרצו – המדריך השחיין. מחפש כאלה שירצו לנסות "ללכת על המים" ולא על אוטובוס התיירים הסטנדרטי. כאלה שירצו לחוש את עוצמתו של הטבע, המים והשמים דרך גופם. דרך הכאב בכתפיים והערפל המתהווה במשקפת, ויגידו – הנה מה טוב והמים. מכירים כאלה – שלחו אותם אלי. בקרוב כאטרקציה תיירותית חדשה.
אהבתם, מוזמנים להירשם, ובפוסט הקרוב, כבר תקבלו התראה מיידית, ותדעו הכל לפני כולם.
חשוב: יש לאשר הרשמה בכתובת המייל שרשמת, יתכן ותמצא אותי בספאם, או בעדכונים.
מקסים במקסימום ממש!