זיתים עושים לי את זה. מודה. קחו לדוגמא את העונה הנוכחית, או כמו שאומרים, כאן ועכשיו. מסתובב לי ב"קדושתא" ובשאר חלקי הארץ ובוחן את העצים. כמו רפתן שמסתכל על פרותיו – מי עומדת ללדת? מי עדין רק משתעשעת ולא "מבושלת" ולמי כבר יוצא קצף וריר מהפה – ענין של שעות ככל הנראה. ככה אני עם הזיתים – עובר ומבקר את כל הקבועים שלי. זה עם הגדולים שמבשילים מהר, וההוא עם הקטנים מחודדים שמהם אפשר לעשות אחלה מצומקים עם מלח ליד האורווה, אבל רק בדצמבר. העגולים, הסגולים, העקומים והמחודדים כולם חברים טובים. היבול השנה כפי שמצטייר בעיני, לא יהיה מדהים מבחינת היבול, אבל את המנה שלי אשיג. כמובן שגם זמן למסיק לטובת שמן, צריך כבר לקבוע ביומן, בהנחה שלא תיכנס שם איזה קבוצה אמריקאית פתאומית שתבקש לתור את ארץ הקודש ואצרותיה.
יש הרבה עצים שאהובים עלי, אך הזית הוא ללא ספק בין הראשונים, אם לא הא! בין הזיתים האהובים עלי ביותר הם הזקנים שבגן הכנסיה הירושלמית – גת שמנים. תחשבו על זה לרגע – זהו המקום בו לפי המסורת הנוצרית, מבלה ישוע המשיח את לילו האחרון עלי אדמות כבן תמותה, שם מסגיר אותו יהודה איש קריות לידי הרומאים, ושם גם גדלים זיתים. הרי איפה, אם לא בתחתיתו של הר הזיתים הידוע גם כהר המשחה (ולא, הכוונה היא לא לסינטומיצין) ימצא בית הבד האזורי? וגם המילה משיח בעצמה מקורה בזית, או למעשה בשמן שהיה נמשח על ראשו של המוכתר התורן. אז הנה ראו להלן את המלכתו של שלמה – החכם באדם, מיד בתחילתו של ספר מלכים א' פרק א': "לח וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּיבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וַיֹּולִיכוּ אֹותוֹ עַל גִּחוֹן.
לט וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם: “יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה”. כמה היסטוריה בוודאי פגשו הזקנים האלה.. לך תדע. אבל סטינו מהנושא, אז חוזרים.
הזיתים העתיקים של גת שמנים, לפחות לדעתם של אנשי הכמורה היושבים במקום, הם אותם זיתים שהיו במקום בימיו של ישוע. אם כי, אם ננסה להיות קצת יותר מדוייקים – מחקר שנערך ב2012 על ידי הרשות האיטלקית הלאומית למחקר קבע שגילם של שלושת הזיתים העתיקים ביותר הוא מתישהוא מהמאה ה12. בסדר, גם 800 שנה או יותר זה עדיין משהו. ענין תיארוך גילם של זיתים יוצר לא מעט חילוקי דעות, מאחר וליבת העץ מתה ומתפוררת לאבק במשך השנים. לכן לא ניתן לספור טבעות, או למעשה את גילו של העץ. וזאת יש לדעת – גם הדנדרוכרונולוג (כן, יש מקצוע כזה – החוקר את גילם ומשך חייהם של עצים) המקצועי ביותר לא יוכל להתחייב לגילו של זית עתיק. אז בקיצור, מדובר בהערכות. ואפשר גם סתם להגיד מאוד זקן.
בכפר דיר חנא שבגליל, מספרים המקומיים על עץ זית ממנו לקחה היונה את העלה אותו הביאה אל תיבתו של נח – שמונה גברים בעלי מוטת יידים של אלבטרוס, נדרשים כדי להקיף את גזעו. ובכפר ראמה שיושב בבקעת בית הכרם, נקראים הזיתים הזקנים – זית אל רומאני. יענו לא כי הגיעו מרומניה, כי אם מתקופת הרומאים, בקיצור עתיקים. ככל הנראה מוצאו הבוטני של העץ באזורינו, בואכה סוריה ולבנון, והפיניקים יורדי הים האמיצים הפיצו את בשורתו של הזית בכל היקפו של הים התיכון. וגרמו לאיטלקים לחשוב שלהם הבעלות על העץ, אז שבו לכם בצד דוברי הלטינית, כי לא לכם הבכורה.
אז איך עובר המסיק אצלי, אתם שואלים? אז ככה. בעיקרון זה נכון שמסיק לשמן צריך לעשות לאחר גשם רציני ראשון. שישטוף מהעץ את כל אבק הקיץ, ויכין לנו עץ יפה ומבושל. מבחינת אחוז השמן, כמעט ואין משמעות לגשמים, אלא רק להבשלה של הפרי (שלא תלויה בגשם). מי שמוסק בתחילת העונה, ומוסק הרבה זיתים ירוקים, יקבל שמן יותר מריר וירוק בצבעו, וככל שיחכה, אפילו עד אזור חנוכה, אחוזי השמן יעלו, המרירות תפחת, וצבע השמן יהיה זהוב/צהבהב. בקיצור – ענין של זמינות למשימה, והעדפה גסטרונומית. בנוסף, במסיק מאוחר יותר, בהנחה שעדין יש פרי על העצים, העץ מוותר בקלות רבה יותר על הפרי, הזיתים היקרים יתנתקו בקלות מהעץ, והרשת\יריעה הפרושה תחת העץ תתמלא במהרה. אין כמו צליל "גשם הזיתים" , שעה שאלו נופלים במאותיהם אל חיק היריעה המצפה. ככלל אצבע אומר שכדי לקבל פח/ג'ריקן מלא יש למסוק כ100 ק"ג זיתים. אצלנו בתא המשפחתי, זה האחרון יגמר תוך מעגל השנה. ואם יצא לך קצת אקסטרה – אין כמו מתת של בקבוק שמן לשמח חברים ובני משפחה יקרים.
כיבוש זיתים הוא משימה שונה בתכלית, וכאן לא מדובר על כמות, כי אם על איכות. החל מימים אלה מתחילה המשימה. ככה שהחל מעוד חודשיים או אפילו פחות, אם הכנת דפוקים, יהיו לך זיתים מוכנים לבירה של אחר הצהריים, או לטחינה של הבוקר. למעט האחרונים, השחורים, המצומקים שאני מכין בדר"כ בדצמבר, רק עם מלח גס וסבלנות. את כל השאר אני מצנצן במי מלח. את ריכוז המלח אני קובע לפי שיטת הביצה הצפה במרכז מיכל המים, לא שוקעת ולא קוראת עיתון, סטייל תמונה בים המלח. תבלינים וטעמים לפי העדפה אישית, ולפי מה שעומד על מדף "הראס אל חנות" ואוטוטו פג תוקף. שום כמובן, תמיד. עלי דפנה, פלפל חריף כלשהוא – אדומים נראים יותר יפה בתוך הצנצנת, ופלפל אנגלי. בעבר ניסיתי גם מקל קינמון , יצא מעניין, אבל לא כוס התה שלי, כפי שאומרים הוולשים. לגבי לימון הדעות חלוקות – אני מעדיף ירוקים וקשים, לימון צהוב ובשל מדי, יגרום לזיתים להתרכך במהירות, ולאבד את טעם הנגיסה הראשונה הקראנצ'ית. פעם נהגו אבותיי ואמותיי להשרות כמה ימים במים, כדי שתצא המרירות, אני ויתרתי על הענין מטעמי עצלנות, וחוסר תועלת. הרי למה לאכול זיתים אם הם לא מרים? אותו כנ"ל לגבי חריצים שפעם ישבתי יומיים כדי לחרוץ דלי מלא. אולי הכיבוש ייקח קצת יותר זמן, אבל כמו שאומרים זיתאים רציניים: הזית סופג הכל.
או כפי שהיטיב לתאר מאיר שליו, את אקט הכיבוש בספרו – גינת בר:
"כבישת הזיתים היא אומנות גברית, או כך לפחות חושבים הגברים.אולי הם חושבים כך משום שלפנים נהגו לדפוק את הזיתים באבן, עם כל האסוציאציות הנאנדרתליות הכרוכות בכך, ואולי משום שהשפה העברית מחבבת את השורש "כבש" ומשתמשת בו בכל מיני תחומים גבריים… העברית כובשת ארץ, כובשת אישה, כובשת דרך, כובשת את היצר, כובשת אדם בכלא או לעבדות, ואם נשאר לדובריה כח, הם כובשים זיתים" עמ' 160.
לסיכומו של ענין, אסיים ואומר כי בעיני מסיק, כיבוש והכנת שמן, הם מהעבודות הקדומות שנעשו כאן במרחבי כנען, ואני מוצא הנאה רבה בידיעה שגם אני ממשיך שושלת ארוכה של מוסקים וכובשים. רק שממש לא ברור לי למה בחר המשורר התנ"כי לכתוב "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע, כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א׳ ה, פסוק ה). ולא תחת זיתו, שמסמן גם את השלום, וגם את החיבור ההיסטורי אל הקרקע, וההיסטוריה. בברכת מוסקים, כובשים, וגשם לרב.
אהבתם, מוזמנים להירשם, ובפוסט הקרוב, כבר תקבלו התראה מיידית, ותדעו הכל לפני כולם.
חשוב: יש לאשר הרשמה בכתובת המייל שרשמת, יתכן ותמצא אותי בספאם, או בעדכונים.