באחד האמשים של השבועות האחרונים הזדמנה בחלקי חוויה מהסוג המאתגר. לאחר שבוע של הדרכת אמריקאים בשבילי הצפון המוכה בעכברת סיימתי את עבודתי בעיר הקודש תל אביב. אך אויה, את הרכב בו נהגתי הייתי צריך להחזיר לירושלים. אנו בעולם מדריכי התיירים נוהגים ברכב "אשכול" – הטבה הניתנת למורי דרך כדי שיוכלו להסיע את תייריהם בשכר. וכן, אם אתם שואלים אז גם יש לי רישיון נהג מונית, יעני טקסי דרייבר, ואף מותר לי לנהוג בנתיבי תחבורה ציבורית עם רכב שכזה, ולחלוף על פניכם כאשר אתם מקללים את ענת ואשתורת על הפקק שנתקעתם בו. מה שאתם עדין לא יודעים כי היום היה יום שישי בשבוע, 845 הקרית שמונאי כבר מזמן יצא מתל אביב, ועל אוטובוס מירושלים אפשר רק לפנטז, כי ביום השישי "ויכולו השמים והארץ" הוא ממהר לעזוב את עיר הקודש כבר ב13:00 בצהריים. אז מה נאמר ומה נגיד, איך יגיע אדם אל הצפון הרחוק ביום שישי בשעת ערב, ולא עם רכב פרטי, ולא עם תחבורה ציבורית מירושלים, אל עמק החולה-בואכה לבנון? הרי הוא ספורו של מעשה שקרה באמת.
אבל אולי לפני כן, ככה נסעו כאן רק לפני 120 שנה מירושלים\יפו לגליל. פשוט זה לא היה: מתוך עיתון השקפה 1898, עיתונו של אליעזר בן יהודה: "אחד מיקירי ירושלים שהשיא את ביתו לאיכר צעיר…מצא את הדרך היותר קרובה מיפו למטולה, והיא: מיפו לבירות באניה בשתים עשרה שעות…מבירות לצידון באניה שלוש שעות…מצידון למטולה על פרדה בשמונה שעות, ותעלה לנו כל הנסיעה בחמש עשרה פרנק, ובדרך היינו 23 שעות, ומהן רק שמונה יגענו על גבי בהמה". מתוך חוברת אריאל 4338.
השעה 17:22 מחנה את הרכב השכור בירושלים, חניון בנייני האומה, וממשיך בהליכה רגלית אל תחנת האוטובוס המרכזית של בירת ישראל, שבאותו זמן כבר נכנסה אל שמירת השבת שלה . לא קול ולא עונה, או כמו שנאמר – ורק ירושלים 02. אפס אוטובוסים לכל מקום שהוא, ושתי מוניות שירות שעדין מחכות לשאננים שכמותי, שחושבים שאולי יתמזל מזלם לתפוס כאן איזה דיליז'אנס ליפו. מוניות שירות כדאי לדעת, היא המצאה מופלאה. בוא בוא, תל אביב? שואל אותי הנהג בקול מלא התלהבות, רק עוד תשעה נוסעים ואני יוצא. יעני, הייתי הראשון, כי זאת יש לדעת מונית שירות ממוצעת היא בעלת 10 מקומות, ורק כשתתמלא תצא היא לדרך – אבל כפי שאומרים – במדבר (של שבת) כל קוץ פרח. ישבתי וחיכיתי. לאט לאט מגיעים עוד מחפשי מפלט מירושלים עיר הנצח, סלע קיומנו, והמונית מתמלאת – עוד מקום אחד ליציאה, והנה מגיע זוג. אממה, רוצים לנסוע ביחד. הנהג מתבאס, בוא נצטופף הוא מציע לזוג על חשבון היושבים בספסל האחורי. הזוג לא משתכנע, ובסופו של דבר מגיע הנוסע הנכסף – פועל זר עם מלט על המכנסיים שגם הוא כנראה כבר מבין שבבילויים תל אביב מבינה קצת יותר מאחותה הזקנה. אז הנה, עוזבים את רחוב יפו על דרך המלך, כביש מספר 1 לתל אביב. לפחות כבר לא צריך לישון במנזר בלטרון כמו עד לפני כ100 שנה.
השעה 19:03 בהגיעי לתחנה המרכזית של תל אביב. התחושה, כמו של מטייל שמגיע מהודו לליבו של הקוואסן – רחוב המטיילים בבנגקוק תאילנד. באסטות מסמאות עניים, נהגי מוניות שמושכים אותך ביד, קריסטל? מציעים לך טיפוסים מפוקפקים ובליל של לשונות מכל עבר. פיליפינים ביום חופש, אפריקאים שמחכים לגודו, רומנים שיכורים עם בירה ביד, בני דודים ובנות דודות, סינים, תאילנדים, וסלאבים אחרים למיניהם. כולם כאן לשרותו של החזון הציוני. וכאן המלצה קטנה לסיור למי שרוצה להרגיש קצת חוצלארץ – לכו ועשו קניות במדרחוב נווה שאנן – החצר שמאחורי האחורית של תל אביב. באמת חוויה מעוררת עיניים. אז איך ממשיכים מכאן? מונית שירות לנתניה כמובן. כי לעפולה כבר מזמן אין, ומונית שירות לטבריה , היא חזיון מעולמם של הוזים וחולמים. עולה על המונית לנתניה שדווקא מתמלאת די מהר – לאן מכאן אין לדעת. מתחילים לנסוע. שואל את הנהג, איפה כדאי לרדת? אל תרד במחלף נתניה, אני מוריד אותך בוינגייט, תתפוס משם שירות לחיפה. אל תוותר, תתמקח (כאילו שעוד יהיה לי עם מי).
השעה 20:01 בערב. יש אנשים שבשעה הזאת כבר שוכבים מעולפים על הספה, מול אילה חסון. אני כאן, מתחת לגשר בוינגייט עושה תנועות נמרצות לעבר נהר המכוניות של כביש 1, בתקווה שמי מהם תבחין בקיומי, ותשכנע את היושבים בתוכה ללחוץ לה על הברקס. זה לא קורה. ירח שועלים מלא עולה מעל הדיונות המאובקות של השרון. נהג רוסי עוצר להוריד איזה מתעמלת שכנראה גרה בוינגייט. אולי היא חברה בפלוגות הלילה? מי יידע. מנסה לתפוס אותו שייקח אותי מפה. במבטא רוסי כבד אומר לי הנהג: לא אני פא,לפאלג. מה? אני שואל. פאלג, פאלג הוא מתעקש. אז הבנתי שהוא נוסע לפולג – זאת אומרת נתניה דרום. שמסבירים לי לאט אני מבין מהר. כמה סיגריות לאחר מכן, עוצרת ליידי בחריקת בלמים הונדה סיויק כחול כהה, אורות מנצנצים מכל עבר, ומוזיקת לילה זעירה מהסוג אותו אני לא נוהג לשמוע בוקעת מהחלונות הפתוחים. אומר רק שלא מדובר בסגנון מערבי קליל. ישראל זה שמו של הנהג, והוא בדרך לבילויים בחיפה. ואולי גם יעלה לשיר הערב באחד ממועדוני העיר. מעולם לא שמחתי כל כך על שאפשר לשיר ולבלות בחיפה. ישראל אוסף אותי ומספר לי את קורות חייו. האמת, איש טוב. צעיר המתמודד עם אתגרים בכל החזיתות בחייו. אם לרגע אוריד את ווליום הציניות, זו באמת הייתה חצי שעה מרגשת, בה מצאתי שאין לי בכלל על מה להתלונן, מול מה שאחרים מתמודדים איתו בחייהם. אני בסך הכל עושה חיים. לא הייתי צריך הרבה כדי לשכנע את ישראל לסטות מכביש מס 2, לרדת לכיוון זכרון, להוריד אותי בצומת פארדיס ולהמשיך בדרכו. באמת נשמה טובה. ואם פעם תשמעו על זמר צעיר בשם ישראל – תדעו שזה הוא. הפרטים המלאים שמורים אצל העורכת. במערכת.
21:15 צומת פארדיס. אם ליד נתניה, עוד היו לי ציפיות שעד 22:00 אני בבית. בפראדיס כבר הבנתי שזה לא ריאלי. אבל אחרי שהצלחתי לרדת מכביש החוף, הכל נהיה קל יותר (או שכך אני מנסה לשכנע את עצמי) – כל שנשאר לי הוא להמשיך מזרחה, זכרון, יקנעם אלונים, גולני ראש פינה והופ – אני בבית. אבל לאט לכם, זה עדין לא נגמר. מפראדיס לצומת התשבי לוקח אותי בחור חמוד שממהר לחברה שלו בקריות. ואללה, הוא אומר: אם לא הייתי לומד אנימציה תלת מימדית, הייתי מדריך טיולים. המלצתי לו להשקיע בלימודיו, ולבוא להיות מורה דרך בבוא העת, אחרי המיליון הראשון שיעשה באנימציה. טוב, אולי בפנסיה הוא אומר. בן 22, אז רק עוד כמה שנים והוא שם. אז למה לצומת התשבי קוראים על התשבי, התדעו? התשובה בסוף למי שיגיע.
21:37 בצומת התשבי אני מחכה דקות ספורות ומקבל הקפצה לצומת השומרים. חולתה? הייתי מת לגור שם. איזה יופי הירדן. כך מספר לי עוד צעיר עם חברתו המצודדת בדרכם לבילוי בטבעון. עוברים על רשימת המעיינות שבאזור, איפה היה, איפה כדאי, ואיפה לא מפנים אוהלים כשנשארים ללילה לאורך התעלה המזרחית. נפרדנו בשמחה ובתקווה להיפגש על גדות הירדן.
21:43 צומת השומרים. פז'ו קטנה עוצרת. בוא תיכנס. לאן? עד צומת המוביל עונה הנהג, תוך כדי שחברתו יוצאת מהאוטו כדי להרים את הכיסא הקדמי, לאפשר לי כניסה אל הספסל האחורי. באמת אני לא מבין למה מייצרים מכוניות רק עם שתי דלתות. הרי מכוניות עם 4 דלתות כבר יש. התלבטתי אם כדאי לי לרדת בצומת המוביל לשם הוא מגיע – תחנה על הכביש המהיר, הרי שם אף אחד לא יעצור לי. תעצור לי כאן, בצומת ישי, מכאן אני אתפוס משהו יותר רחוק, אני אומר לנהג. אין בעיה הוא אומר לי 30 שניות מתחילת הנסיעה – תודה רבה אני אומר, תוך כדי שחברתו שוב עושה שפגט ויוצאת מהרכב. רצועות התיק שלי נתפסות בדלת ותולשות לו את הבובות היפות שהוא מדביק על החלון. סליחה ותודה, עזרת לי מאוד אני אומר ויוצא אל הלא נודע.
21:45 צומת ישי. עוצר בנדוד. לזרזיר. לא אומרים לא לטרמפ. תוך כדי שאני עולה לרכב, אני מבין שבעצם הרגע סירבתי לטרמפ עד לצומת המוביל, ובמקום זה קיבלתי טרמפ לצומת אחת פחות, אבל לא אומרים לא לטרמפ, ונכנסתי. הוא מחליש את המוסיקה כדי שלא אחשוב שמדובר במיעוט. תשאיר תשאיר, אני הרי הגעתי מהמזרח. של אירופה כמובן. יורד בצומת זרזיר.
21:55 אני וכלב צולע מחכים בתחנה. אף אחד לא בא. וזה כבר מאוחר. בסוף עוצרים לי חיילים. יורדים מהאוטו כדי לראות שלא מדובר במפגע, אחרי שאני מרגיע אותם, הם מעלים אותי. לאן מגיעים? אני שואל. עד למוביל עונה הקצין. אז הנה. 20 דקות אחרי המתוכנן הגעתי גם לצומת המוביל.
22:03 מה קורה איתך? איך אתה מגיע? לבוא לקחת אותך? יצאתי. כך מספרות לי הודעות הואטסאפ מהגיברת. מתקדם.. לאט לאט. אני באה, היא מתעקשת. טוב תגיעי. לא מוותר וממשיך להרים יד. שרירי כתף יד ימיני כבר מרגישים כאילו אני אחרי 120 ברכות שמש (תרגיל חימום יוגי ידוע) ואחרי כמה בנידודים נצרתיים שמצפצפים עוצר לי פיני. מקיבוץ באזורינו. כאן המקום לספר שאת האיסוזו והעגלה של פיני, מין צירוף בולט בנוף הפרייבטים, ראיתי חולף על פני בוינגייט, ואחר כך בצומת השומרים. מוזר אני חושב, מרגיש כמו הסיפור על הצב והארנב. פיני עוצר ושואל – יכול להיות שעמדת קודם בוינגייט? כן, בטח שיכול להיות, לא אגדה רעי. העברתי את הבת שלי לתל אביב ועכשיו אני חוזר. יופי. אני שמח. מדברים על הפרטה, ניהול (כושל) בקיבוצים ומה שלומו של ההוא מהשיריון שחצה איתי את התעלה. ואללה כבר 50 שנה לא דיברנו. אז הנה אנחנו מדברים. פיני כבר היה מביא אותי עד הבית, אבל הגיברת כבר בדרך. ופיני מוריד אותי בשדה עמודים – מי שיידע איפה זה – יקבל נקודה. עולה על רכבינו הפרטי. חוויות נשיקות, משימות ומטלות, הי הביתה לחולתה.
23:28 חמש שעות מאוחר יותר, עובר בשערי גן עדן – ונכנס בשער המשק. בסוף כל הדרכים יש בית – אותה סיסמא שחוקה מעולם לא נשמעה נכונה יותר. מקלחת ולישון, הרי מחר בתשע בבוקר כבר צריך לספר לגרמנים מהמקהלה על הבניאס.
מן הראוי להגיד תודה גדולה לכל אלה שעצרו, וגם לאלה שלא – מעבר למעשה הראוי עצמו, גם נתתם השראה – אז תודה.
והרי חמישה חוקים לתופס הטרמפים המתחיל
- אף פעם אל תאבד תקווה. חוק המספרים הגדולים עובד, ובסוף תהיה איזה נשמה טובה שתעצור לך.
- כל טרמפ שעוצר – עלה עליו. סירוב לעלות על טרמפ, פירושו סירוב לקרמה שלך. ראה מקרה צומת המוביל.
- עדיף לעמוד בתחנה עם צומת, שם מאיטים עד לעצירה, ולא על מחלף. מי שכבר טס על 129 קמ"ש, הרגל שלו כבדה ולא מצליחה לקפוץ אל דוושת הבלם.
- להרים את היד תמיד צריך. תנועות מגוונות בעיקר בלילה, מושכות אליך את אנרגיית הקוסמוס וגם את תשומת ליבם של הנהגים.
- תגיד תודה ותן כבוד למי שכבר עצר. הם נשמות טובות כולם. תזמין לקפה של גומלין כהוקרת תודה.
*אז צומת תשבי על שום מה? על שום אליהו הנביא. שעשה תחרות למי יש אלוהים יותר גדול עם נביאי הבעל, וניצח. כאן ממש מעל הצומת בקרן הכרמל – המוחרקה, יושב המנזר הכרמליטי המייצג נאמנה את אליהו הנביא ואמונתו הבלתי מתפשרת. את הסיפור המלא ניתן למצוא בספר מלכים א' פרק י"ח.
אהבתם, מוזמנים להירשם, ובפוסט הקרוב, כבר תקבלו התראה מיידית, ותדעו הכל לפני כולם.
חשוב: יש לאשר הרשמה בכתובת המייל שרשמת, יתכן ותמצא אותי בספאם, או בעדכונים.