אוי כנרת שלי, קסם על ים כנרת, ראיתי ת'כנרת זוהרת בטורקיז ועוד רבים וטובים ממני שוררו וסיפרו על רשמיהם מהאגם (לא, זה לא ים) הכחול ירוק הזה. שבאורח פלאי ולא ברור, למרות התעללויות חוזרות ונשנות שאנו מניפים עליו, עדין חי, אם כי לא ברור כמה זה עוד יחזיק בקצב הבצורות הנכחי. גובה המפלס כיום 214- מתחת לגובה פני הים. כ6מ' של מים שחסרים למילויה המלא. כבר שכחנו מתי דיברו על סכר דגניה במונחים של פתיחה. אז להעלאת המודעות, ולטובת מי שלא היה, הרי לכם – רשמים מהכנרת, ההיית, או חלמתי חלום?
בתאריך 10.8.2018 התקיימה רפסודיית הצעירים של גליל עליון והתק"צ בכנרת. עקב התעקשותם של מארגני הקבוצה מחולתה להזמין גם "זקן" כמוני – התכבדתי ובאתי.
אין מה להגיד – מדובר בחווית ליבה מהסוג המעולה ביותר, בה אתה חווה שעתיים וחצי של אושר צרוף, על גבי ערימה של חביות קשורות בחבל לכמה מוטות במבוק תאילנדיים, שבודאי לא ניחשו שיסיימו את חייהם בהליכה על המים.
אז הגענו לכנרת , אי שם מול חוף מגדל, חום בלהות ורוחות מאובקות קידמו את פנינו, בהחלט חוויה עויינת. העמסת חביות, גילגולן וסחיבת סנדות למרחקים גם הן עשו את שלהן, והתמונה הכללית בשלב זה נראתה כאילו הפלישה לנורמנדי עומדת לנפוח את חייה, עוד בטרם החלה. כאן נזכרתי במרק טווין שכתב על הכנרת בשעות קשות של חום לוהט: . טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות… כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם." מסע תענוגות לארץ הקודש. עמ' 82.
אך אנו, שבאנו מהאגם, וזוכרים גם את המושטים, וגם את רוחות השרקייה, לא ניתן לזוטות כגון אלה להתל בנו. כמה תזכורות לגבי כפיתה מרובעת, וכמה קשר מוט מולבש לאחר מכן, כבר עמד לו שלד רפסודה מפואר, שרק חיכה לזינוק נחשוני אל המים. אמנם תורן ומפרש עדין אין, אך לא ניתן לזוטות מעין אלה להתל בנו. הערב ירד, המנגל בער ואנחנו התפנינו לראות איך נראית הרפסודה של כפר סאלד. כמו שגנבנו להם את ה"ארגז ממתקים" בטיול שנתי של י"א, עכשיו חשבנו איך "להרים" להם את הרפסודה. מדובר היה בקטמראן ויקינגי שלא היה מהסס לקפוץ למימיו של פיורד נורדי, אי שם בים הצפוני. אין מה להגיד, עבדו יפה הכפר סאלדניקים. שיפצרו חרטום לסירה, פרשו אקסטרה מפרשים, ואפילו הביאו את זאת מהטיטניק שתעמוד בחרטום.
אז את הערב העברנו בשתייה מרובה, גם של מים, כמובן כדי שלא נתייבש מחר על חופיה. את מקומם של המושטים מהאגם, החליפו תרנגולות ופרות שהחליט להתארח אצלינו על האש. ככה שאט אט, נעשינו כבדים, וצללנו אל עומקו של המזרון המאובק, אותו הביא כל אחד מהמחסן של אבא, זה אותו מזרון ממסעות חטיבת בני הקיבוצים של שנת 1972. למחרת עוד בטרם הקיץ משנתו אור ראשון ירדנו לטבול. חווית הטבילה בזריחת השמש בכנרת – כמובן שמומלץ לעשות זאת מהצד המערבי , היא מהחוויות הקסומות שיש לאזורינו המורחב להציע. אין פלא שגם שמעון בר יונה, ומורו ישוע הנצרתי נפלו בשבי קסמיה. אולי מכאן בא להם הרעיון ללכת על המים. הרפסודה חיכתה לנו , ולא ברחה במהלך הלילה אל המים. וכך אחר מספר שיפצורים נוספים, כמה כוסות קפה וארבע חמש סיגריות, סוף כל סוף, הגיע הרגע לו פיללנו: השקשוקה של גידי מוכנה. אז שבי לך רפסודה בשקט בזמן שאנחנו נאכל ונעכל את הביצים של התרנגולות המסכנות שהגיעו כל הדרך ממרגליות, מאי שם בצפונו של הגליל.
לקראת השעה אחת בצהריים, ואחרי דיונים בדבר מה יהיה הציור המתאים על המפרש, ירדנו אחר כבוד, צידניות על ראשינו, ומצלמות על ידינו אל חוף אומהה – להתכונן לרגע ההשקה. הרפסודה – סרבנית שכמותה העדיפה באותם רגעים להתחפר בחול, ולא ממש רצתה להפוך "לדומם שטה" , אז כמו שלמדנו עם ההברגות במחסן צינורות – מה שלא הולך בכח – הולך ביותר כח. כך "עפנו" אל המים. מזל שבתק"ם(צ) חילקו שקיות אטומות למים, כי מעוצמת הדחיפה, ורגע של השתהות, מצאתי את עצמי עדין טבול במים, כשכולם כבר על הרפסודה, וזו הולכת ומתרחקת – אפשר למצוא כאן רגע קומי, אם רוצים. אז זינקתי, שחיתי ועליתי, הי הופ אל בארה של מרים.
לענין בארה של מרים: יש האומרים כי כאן, אי שם בלב הכנרת נגנזה הבאר שהלכה עם אבותינו ממצרים. וכאן חבויים המים הקדושים שהצילונו מצמא והובילו אותנו קוממיות לארצינו. או כפי שניסח זאת רבי חייא – "אמר רבי חייה בר אבא: כל מי שהוא עולה להר הישימון וראה כמין כברה קטנה בים טיבריא זו היא בארה של מרים" תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות סז א. וכן במדרש רבה ויקרא פרשה כב פסקה ד". אז חיפשנו ולא הצלחנו למצוא את אותה כברה, היא כנראה קטנה מדי. כדי לפצות על האכזבה בקרב השייטים, התבקש כל מי שקופץ למים לתת לגימה כדי לבדוק, אולי זה בכל זאת כאן, אך חוץ מקצת מים ירוקים עם טעם של בריכות דגים לפני משלוח, לא מצאנו את מי המתק הגנוזים.
וחזרה לשייט – מסתבר שהדבר הזה, שרק לפני שעה גמרנו לבנות אותו, עם בקבוק ספרייט ומספריים, יכול לשוט די מהר, בקירוב של 4.5 קמ"ש, ואין לי מושג כמה זה בקשר ימי, למרות שהיו לנו כמה קשרים טורדניים בחבל של המפרש. כאן אנו מגיעים אל גולת הכותרת של האירוע, השייט עצמו. אתה יושב על הרפסודה, רגליים טבולות במים, שחפים מעופפים, והרוח מבדרת את בלוריתך המתנפנפת. כשנהייה קצת חם, קופצים לטבילה ונגררים, מחזיקים בחבל, אחרי הרפסודה. מה אומר ומה אגיד –התרגשתי. למצוא את עצמך בלב הכנרת, בלי רעש של מנוע לידך, עם רוח גלים וחברים זה באמת משו משו. משימת ההיגוי והניווט הימי, התגלתה כמאתגרת לפרקים, ועל אף שאין במים נתיב בו צריך לעבור דווקא, מצאנו את עצמינו מסתובבים במעגלי תנועה מספר פעמים. אך גם על כך התגברנו, ואף זכינו לעוד מספר דקות של חסד על המים בעקבות כך. את הפתחה הגדולה שיוצר נחל סמך, ניתן לראות למרחוק, וכך ידענו שחוף גולן, מחוז חפצינו, נמצא משמאל לאותה פתחה. למזלינו, הקדמנו את מגפת העכברת המסתורית, ואפילו בנדידת ליוויתני הכנרת לצערי לא חזינו. אך אין דבר, בסוף עוד נתפוס אותם. כמו אותו קפטן אחאב, שלא ויתר למובי דיק.
שעתיים וחצי של שייט עברו חלפו ביעף. נבחרות שיצאו לפנינו, כבר מזמן הגיעו אל חופה המזרחי. גם כפר סאלד שיצאו חצי שעה אחרינו – הגיעו חצי שעה לפנינו. מוזר שהם חשבו שצריך לעשות את זה מהר, הרי בשביל מה באנו, אם לא כדי להתייחד עם השלולית של המדינה.
תודה רבה לחולתאים האדירים שהשתתפו בכל מאודם, ותודה להוריי שהביאוני עד הלום.
אהבתם, מוזמנים להירשם, ובפוסט הקרוב, כבר תקבלו התראה מיידית, ותדעו הכל לפני כולם.
חשוב: יש לאשר הרשמה בכתובת המייל שרשמת, יתכן ותמצא אותי בספאם, או בעדכונים.
מקסים ביותר. מרגש כלכך. מדהים ונוגע ומה עוד ניתן לי לומר? באמת נפלא. כתיבה כה נהדרה ומרגשת .באמת.
הכל מאד מדבר אל ליבי.אולי מפני הקשר החזק שלי לגליל הזה שלנו,אמא שלי נולדה במטולה ועד שסבי החליט לעלות לבנות בנ את ביתו,הוא היה בכנרת ובמלחמיה של אז….והסיפורים לאין גבול. מופלא.
נהדר לחוש את האנשים כמוך כמוכם המחוברים כך למקומות הללו. תענוג!